משנה: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם הַמּוּדָּר אָסוּר. הֲרֵי אַתְּ עָלַי חֵרֶם הַנּוֹדֵר אָסוּר. הֲרֵינִי עָלֶיךָ וְאַתְּ עָלַי שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וּשְׁנֵיהֶן מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁלְּעוֹלֵי בָבֵל וַאֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁלְּאוֹתָהּ הָעִיר.
Pnei Moshe (non traduit)
שניהם אסורין. איידי דתני סיפא שניהם מותרין לאשמעינן דהפקר הן ולא של שותפין קתני ברישא שניהן אסורין:
בדבר של עולי בבל. מפרש במתני' דלקמן:
המודר אסור. אע''פ שלא ענה אמן שאדם יכול לאסור דבר שהוא שלו על חבירו שלא יהנה ממנו אבל בדבר שאינו שלו אין אדם יכול לאסור על חבירו אא''כ ענה אמן:
מתני' הריני עליך חרם. הנאתי תהי' אסור' עליך בחרם שלא תוכל להנות ממני:
הרי את עלי חרם. אסר על עצמו כל הנא' שתבא לו מחבירו הנודר אסור:
בֵּיתָךְ זֶה. מִשֵּׁם מַה אַתָּה תוֹפְשׂוֹ. מִשֵּׁם בֵּיתָךְ זֶה. נָפַל וּבְנָאוֹ הוּא. לֵית לֵיהּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הָאוֹמֵר לְיוֹרְשָׁיו. תְּנוּ בֵית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בֵית אַרְמְלוּת לְבִתּוֹ. וְנָפַל. יוֹרְשִׁין חַייָבִין לִבְנוֹתוֹ. תַּמָּן תַּנִּינָן. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ. קוֹנָם שֶׁאַתְּ נֶהֱנֶה לִי. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. בְּחַיַּי וּבְמוֹתִי. מֵת לֹא יִירָשֶׁנּוּ. [וְהָתַנֵּי. בְּחַיַּי. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. בְּמוֹתִי. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ.] מַה בֵין לָהוּא דְאָמַר חָדָא חָדָא לָהוּא דְאָמַר תְּרֵיי תְּרֵיי. רַב יִרְמְיָה וְרִבִּי יוֹסֵי [בֵּן חֲנִינָה] תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. קוֹנָם הֲנָייַת נְכָסַיי אֵילּוּ עָלַי בְחַיַּי וּבְמוֹתִי. מִכֵּיוָן שֶׁאָמַר. אֵילּוּ. אָֽסְרָן עָלָיו בֵּין בַּחַיִים בֵּין לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּנִּינָן בִּנְדָרִים מַה דְלֹא תַנִּינָן בִּשְׁבוּעוֹת. קוֹנָם לְבֵיתָךְ שֶׁאֵינִי נִכְנָס. שָׂדָךְ שֶׁאֵינִי לוֹקֵחַ. מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר מוּתָּר. לְבַיִת זֶה שֶׁאֵינִי נִכְנָס. שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֵינִי לוֹקֵחַ. מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר אָסוּר. 18b מִפְּנֵי שֶׁאָמַר. זֶה. הָא לֹא אָמַר. זֶה. אֲסָרוֹ עָלָיו בֵּין בַּחַיִּים בֵּין לְאַחַר מִיתָה.
Pnei Moshe (non traduit)
עלי נשאל לזקן שיש שם. דבזה אין בני עירו נוגעין בדבר דמה תועלת יש לבני עיר כשיהנה הוא מהם:
מותר בו. דכל שלשים יום לאו מבני העיר מיקרי אלא יושבי העיר כדאמרינן בבבלי פרק קמא דבבא בתרא:
על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם. מפני כשאסר הנאתו על בני עירו נהנה החכם בהיתרו והרי הוא נוגע בדבר והוי כמפר נדרי עצמו:
אפילו על קדמייתא. אפילו כשאמר על בני עירי נשאל לזקן שיש שם דאין זה כמפר נדרי עצמו שהרי החכם שמתיר לו לא נדר הוא עצמו:
ברבים אין לו היתר. ובבבלי מסיק נדר ברבים יש לו היתר על דעת רבים אין לו היתר:
מפני הבושה. אין נשאל אלא בפניו כדי שיתבייש בפני חבירו שרוצה שיתירו לו נדרו:
מפני החשד. שלא יחשדנו זה שהוא עובר על נדרו כשיראה שנהנה ממנו:
ביתך זה. אם אמר שתי לשונות הללו קונם לביתך זה שאיני נכנס משום מה אתה תופסו:
משם ביתך זה. כלומר אי נימא תפוס לשון ראשון משום ביתך ואם מת או מכרו לאחר מותר או זה אתה תופסו דתפוס לשון אחרון ואפי' מת או מכרו לאחר אסור:
נפל ובנאו הוא לית ליה. זו בעיא אחריתא היא ובין שאמר ביתך ובין שאמר בית זה אם נפל וחזר הוא ובנאו לית ליה כלומר מי אמרינן שאין זה הבית שאמר ומות' או לא דכיון דהדר ובנאו קזר לאיסורו:
נישמעינה. לזה הבעיא מן הדא ברייתא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני ובית ארמלות לבתי ונפל יורשין חייבין לבנותו ומדלא מחלק בין אמר בית סתם ובין אמר בית זה אלמא בכל ענין חייבין לבנותו וכן ה''נ לענין נדר שבכל ענין אסור לכנוס בו:
אם מת יירשנו. דלי בחיי משמע:
חמי היך תנינן הכא. כלומר ראה שתדקדק ממה ששנינו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו ומשום דהוסיף וקאמר נמי במותי הוא והה''ד אם אמר במותי לחודי' נמי אם מת לא יירשני והא דקאמר בחיי משום שרצה לאסור הנכסים עליו אף בחייו:
והתני בחיי כו' במותי אם מת יירשנו. כלומר והא דתנינן בברייתא דדוקא אם אמר תרוייהו בחיי ובמותי הוא דאם מת לא יירשנו אבל במותי לחודיה לא לאו עיקר היא דהא קשיא עלה מה בין להוא דאמר חדא חדא כו' כלומר דמאי שנא אם אמר במותי לחוד דקאמרת אם מת יירשנו ואם אמר שניהם בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו דאי אמרינן אין אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו א''כ אפילו אמר תרווייהו לאו כלום הוא דמאי הועיל הא דאמר בחיי לאחר מיתה ואי אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו אפילו אמר במותי לחוד נמי אם מת לא יירשנו:
קונס נכסיי אלו עלי בחיי ובמותי. כלומר אם אמר אלו הוי כמאן דאמר בהדיא בחיי ובמותי כדמסיק מכיון שאמר אלו לעולם משמע:
תנינן בנזיקין מה דלא תנינן בנדרים. בתמיה כלומר דר' יוסי מתמה מאי קמ''ל ר''י ור' יוסי בן חנינה הכא בסדר נזיקין מי לא כבר תנינן לה בנדרים קונם לביתך כו' מפני שלא אמר זה הוא דמותר לאחר מיתה הא אמר זה אסרו עליו בין בחיים בין לאחר מיתה אע''ג דלא פירש בהדיא בחיי ובמותי וה''נ אם אמר אילו לחוד סגי. וכן הוא בב''ק וצריך נמי שם קצת תיקון בנוסחא ואגב דקאמר התם תנינן בנזיקין כו' מייתי לה נמי הכא:
תמן תנינן. בפ' הגוזל עצים וגי' הדפוס בכאן חסרה ומשובשת והגהתי כמו שהוא שם:
הלכה: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם כול'. קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָךְ לְנִשְׁאַל לוֹ עָלֶיךָ. נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ נִשְׁאַל עַל הַשֵּׁנִי. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. נִשְׁאַל בֵּין עַל הָרִאשׁוֹן בֵּין עַל הַשֵּׁנִי. שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵף בֵּירִבִּי בּוּן אָמַר. כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר הָאִיסָּר. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. לְאַחַר הַנֵּדֶר. נֶדֶר שֶׁבָּטַל מִקְצָתוֹ בָטַל כּוּלּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' קונם שאיני נהנה לך לנשאל לו עליך. שנדר ממנו וכן למי שירצה לשאול ממנו על נדרו זה:
נשאל על הראשון. אין צריך לשאול אלא על הראשון שהוא עיקר הנדר וממילא הותר השני:
אית תניי תני. שצריך לשאול על שניהם וכדמפרש שמואל כמ''ד לאחר האיסור שהולכין אחר אמירת הנדר בשעה שאסר עליו דהוי כב' נדרים וצריך שישאל על שניהם:
ברם כמ''ד לאחר הנדר. דאין הולכין אלא אחר שעת חלות הנדר והכא אין נדרו של השני חל עד שנשאל על הראשון והוי כנדר אחד ונדר שהותר מקצתו הותר כולו והילכך אין צריך לשאול על השני. ופלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבה היא לעיל בפרק ג' הלכה ו':
הַנּוֹדֵר מִבְּנֵי הָעִיר וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם מוּתָּר בּוֹ. מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר בּוֹ. קוֹנָם הֲנָייָתִי עַל בְּנֵי עִירִי. אֵינוֹ נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם. הֲנָייַת בְּנֵי עִירִי עָלַי. נִשְׁאַל לְזָקֵן שֶׁיֵּשׁ שָׁם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי אֲפִילוּ עַל קַדְמִייָתָא נִשְׁאַל. שֶׁאֵינוֹ כְמֵפֵר נִדְרֵי עַצְמוֹ. נֵדֶר שֶׁלָּרַבִּים אֵין לוֹ הֵיתֵר. הַנּוֹדֵר בָּרַבִּים. אֵין לוֹ הֵיתֵר. הַמּוּדָּר הֲנָייָה מֵחֲבֵירוֹ בְפָנָיו לֹא יִשְׁאַל לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. שֶׁלֹּא בְּפָנָיו נִשְׁאֲלִין לוֹ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְפָנָיו. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִבְּנֵי הַבּוּשָׁה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. מִפְּנֵי הַחֲשָׁד.
Pnei Moshe (non traduit)
עלי נשאל לזקן שיש שם. דבזה אין בני עירו נוגעין בדבר דמה תועלת יש לבני עיר כשיהנה הוא מהם:
מותר בו. דכל שלשים יום לאו מבני העיר מיקרי אלא יושבי העיר כדאמרינן בבבלי פרק קמא דבבא בתרא:
על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם. מפני כשאסר הנאתו על בני עירו נהנה החכם בהיתרו והרי הוא נוגע בדבר והוי כמפר נדרי עצמו:
אפילו על קדמייתא. אפילו כשאמר על בני עירי נשאל לזקן שיש שם דאין זה כמפר נדרי עצמו שהרי החכם שמתיר לו לא נדר הוא עצמו:
ברבים אין לו היתר. ובבבלי מסיק נדר ברבים יש לו היתר על דעת רבים אין לו היתר:
מפני הבושה. אין נשאל אלא בפניו כדי שיתבייש בפני חבירו שרוצה שיתירו לו נדרו:
מפני החשד. שלא יחשדנו זה שהוא עובר על נדרו כשיראה שנהנה ממנו:
ביתך זה. אם אמר שתי לשונות הללו קונם לביתך זה שאיני נכנס משום מה אתה תופסו:
משם ביתך זה. כלומר אי נימא תפוס לשון ראשון משום ביתך ואם מת או מכרו לאחר מותר או זה אתה תופסו דתפוס לשון אחרון ואפי' מת או מכרו לאחר אסור:
נפל ובנאו הוא לית ליה. זו בעיא אחריתא היא ובין שאמר ביתך ובין שאמר בית זה אם נפל וחזר הוא ובנאו לית ליה כלומר מי אמרינן שאין זה הבית שאמר ומות' או לא דכיון דהדר ובנאו קזר לאיסורו:
נישמעינה. לזה הבעיא מן הדא ברייתא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני ובית ארמלות לבתי ונפל יורשין חייבין לבנותו ומדלא מחלק בין אמר בית סתם ובין אמר בית זה אלמא בכל ענין חייבין לבנותו וכן ה''נ לענין נדר שבכל ענין אסור לכנוס בו:
אם מת יירשנו. דלי בחיי משמע:
חמי היך תנינן הכא. כלומר ראה שתדקדק ממה ששנינו בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו ומשום דהוסיף וקאמר נמי במותי הוא והה''ד אם אמר במותי לחודי' נמי אם מת לא יירשני והא דקאמר בחיי משום שרצה לאסור הנכסים עליו אף בחייו:
והתני בחיי כו' במותי אם מת יירשנו. כלומר והא דתנינן בברייתא דדוקא אם אמר תרוייהו בחיי ובמותי הוא דאם מת לא יירשנו אבל במותי לחודיה לא לאו עיקר היא דהא קשיא עלה מה בין להוא דאמר חדא חדא כו' כלומר דמאי שנא אם אמר במותי לחוד דקאמרת אם מת יירשנו ואם אמר שניהם בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו דאי אמרינן אין אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו א''כ אפילו אמר תרווייהו לאו כלום הוא דמאי הועיל הא דאמר בחיי לאחר מיתה ואי אדם אוסר על חבירו דבר ברשותו לכשיצא מרשותו אפילו אמר במותי לחוד נמי אם מת לא יירשנו:
קונס נכסיי אלו עלי בחיי ובמותי. כלומר אם אמר אלו הוי כמאן דאמר בהדיא בחיי ובמותי כדמסיק מכיון שאמר אלו לעולם משמע:
תנינן בנזיקין מה דלא תנינן בנדרים. בתמיה כלומר דר' יוסי מתמה מאי קמ''ל ר''י ור' יוסי בן חנינה הכא בסדר נזיקין מי לא כבר תנינן לה בנדרים קונם לביתך כו' מפני שלא אמר זה הוא דמותר לאחר מיתה הא אמר זה אסרו עליו בין בחיים בין לאחר מיתה אע''ג דלא פירש בהדיא בחיי ובמותי וה''נ אם אמר אילו לחוד סגי. וכן הוא בב''ק וצריך נמי שם קצת תיקון בנוסחא ואגב דקאמר התם תנינן בנזיקין כו' מייתי לה נמי הכא:
תמן תנינן. בפ' הגוזל עצים וגי' הדפוס בכאן חסרה ומשובשת והגהתי כמו שהוא שם:
וְאַתְייָן אִילֵּין פְּלוּגְוָותָא כְּאִילֵּין פְּלוּגְוָותָא. דְּתַנֵּי. יוֹם הַכִּיפּוּרִים צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת מַעֲשָׂיו. דִּבְרֵי רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר. חַד בַּר נַשׁ נָדַר דְּלָא מִרְוְוחָא. אָתָא לְגַבֵּי רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם. אָמַר לֵיהּ. מִמַּאי אִישְׁתַּבָּעַת. אֲמַר לֵיהּ. דְּלָא מִרְוְוחָא. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹדָן. וְכֵן בַּר נַשׁ עֲבִיד. [אֲמַר לֵיהּ בְּקֻבְּיוֹסְטָא]. אָמַר. בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בַּתּוֹרָה וּבַחֲכָמִים שֶׁאָֽמְרוּ. צָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַנֵּדֶר.
Pnei Moshe (non traduit)
כאלין פלוגוותא כו'. למ''ד צריך לפרט את החטא כדי שיתבייש וה''נ מפני הבושה צריך שיהא בפניו:
צריך לפרוט את הנדר. כשבא אל החכם להתיר צריך לפרט מאיזה דבר נדר ומהו הנדר:
נדר דלא מרווח'. נדר שלא ירויח כלום:
וכן בר נש עביד. בתמיה וכי דרך אדם לנדור כן שלא ירויח שמא בקביוסטא שלא לשחוק בקוביא נדרת והודה לדבריו ואמר ברוך שבחר בתורה ובחכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר שאלולא כן הייתי מתירו:
רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילוּ אֶחָד כּוֹתֵב חֶלקוֹ לַנָּשִׂיא כול'. כֵּינִי מַתְנִיתָא. צָרִיךְ לִכְתּוֹב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא.
Pnei Moshe (non traduit)
כיני מתניתא. הא דקתני והכותב חלקו לנשיא ה''ק צריך לכתוב חלקו לנשיא וזהו תתנתן כדפרישית במתני':
הלכה: וְאֵי זֶהוּ דָבָר שֶׁלְּעוֹלֵי בָבֵל כול'. כֵּינִי מַתְנִיתָא. רְחָבָה שֶׁדֶּרֶךְ הָרַבִּים מַפְסַקְתָּהּ כְּעוֹלֶי בָבֵל הִיא. חַד בַּר נַשׁ קִידֵּשׁ בְּסֵפֶר תּוֹרָה. רִבִּי שׁוֹבְתַי וְרִבִּי חֲסִידָא אַעֲלוּן עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר. אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָמַר רִבִּי חִזְקִיָּה. אַנְתְּ קָרָת אִיגַּרְתָּא וּכְתִיב בְּגַוָּהּ. וְלֹא עוֹד. אָמַר רִבִּי מָנָא. קַשִּׁיתָהּ קוֹמֵי רִבִּי חִזְקִיָּה. מַהוּ וְלֹא עוֹד. בְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלְּיָחִיד קִידֵּשׁ. אָמַר לוֹן. אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אָתָא מֵימַר לָךְ אֲפִילוּ בְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּרַבִּים קִידֵּשׁ. וְהִינּוֹ וְלֹא עוֹד. אָתָא מֵימַר לָךְ אֲפִילוּ בְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלַּיְּחִידִי קִידֵּשׁ. וְהִינּוֹ אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.
Pnei Moshe (non traduit)
קשיתה. שאלתי לפני ר''ח מאי ולא עוד דקאמר ומפרש ליה ר' חזקיה וה''ג בספר תורה של רבים קידש אמר לון אינה מקודשת אתא מימר לך אפילו בס''ת של יחיד קידש אינה מקודשת והיינו ולא עוד. ויתר הדברים טעות הדפוס אגב שיטפא הן:
אנא קרית אגרתא. אני קריתי האגרת מהשאלה הזאת והיה כתוב בה ולא עוד:
אעלון עובדא. שאלו המעשה לפני ר' יוסי ואמר אינה מקודשת כדמפר' טעמיה לקמיה:
קידש. אשה בס''ת:
גמ' ה''ג כיני מתניתא רחבה שאין דרך הרבים מפסקתה אבל רחבה שדרך הרבים מפסקתה כעולי בבל היא וכן הוא בתוספתא סוף פ''ב כלומר הא דקתני במתני' רחבה דבר של אנשי העיר מיקרי דוקא אם אין דרך הרבים הבאים מחוץ לעיר מפסקתה אבל דרך הרבים מעלמא מפסקתה לאו דידהו מיקרי וכדבר של עולי בבל היא:
משנה: וְאֵי זֶהוּ דָבָר שֶׁלְּעוֹלֵי בָבֵל. כְּגוֹן הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת וְהַבְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵי זֶהוּ דָבָר שֶׁלְּאוֹתָהּ הָעִיר כְּגוֹן הָֽרְחָבָה וְהַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַתֵּיבָה וְהַסְּפָרִים 19a וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט. מַה בֵין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט שֶׁהַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת וְהַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לוֹ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה צְרִיכִין לְזַכּוֹת. לֹא דִבְּרוּ בַנָּשִׂיא אֶלָּא בַהוֹוֶה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין אַנְשֵׁי הַגָּלִיל צְרִיכִין לִכְתּוֹב שֶׁכְּבָר כָּֽתְבוּ אֲבוֹתָם עַל יְדֵיהֶם.
Pnei Moshe (non traduit)
אין אנשי הגליל צריכין לכתוב. אנשי הגליל קנטרנין היו ובכעסן היו נודרין הנאה זה מזה עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהן לנשיא שאם בניהם אחריהם ידרו הנאה זה מזה לא יהיו אסורים ברחב' של עיר ובכה''ג דממון נשיא הם:
ולא דברו בנשיא אלא בהווה. שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר שמתיירא שמא יאסרנו עליו אבל הנשיא אין דרכו לאסור הנאתו על הבריות והלכה כחכמים:
ר' יהודה אומר. אם ירצו יכתבו להדיוט אלא שאם כתבו לנשיא אין צריך לזכות לו על ידי אחר דמשום חשיבותו של נשיא קונה אף על פי שלא זיכה לו ובהדיוט לא קנה עד שיזכה לו על יד אחר:
והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דלתקנה נשנית כלומר מה תקנתן של אלו שנדרו הנאה זה מזה ואסורין להשתמש בדברים אלו כל אחד צריך שיכתוב חלקו מה שיש לו ברחבה ובתיבה ובספרים לנשיא ואחר כך מותרין להשתמש בהן שבממון של נשיא הם משתמשין ואין אחד מהן נהנה משל חבירו:
והתיבה. שנותנין עליה הספר תורה לקרות והספרים שקורין בהן:
הרחבה. השווקין שבעיר:
מתני' והבאר שבאמצע הדרך. בור של עולי רגלים שהיו עולים מבבל לארץ ישראל לרגל והיה אותו הבור באמצע הדרך וידן של כל ישראל שוה בו והוי כהפקר ולא דבר של שותפין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source